עבודה ופעילות בתקופת הזיקנה

כידוע לכולנו גיל הפרישה הרשמי במדינת ישראל הוא 62-65 נשים ו- 67 לגברים לאחר מכן העובד יכול לפרוש ולקבל קצבת ביטוח לאומי- הנקראה קיצבת זיקנה. עם זאת כבר מגיל 60 ניתן לצאת לפנסיה מוקדמת ולקבל רק קצבת פנסיה ממקום העבודה.

גיל הפרישה מהעבודה מהווה נקודת ציון  "ראסמית" לתחילת התקופה שבה אדם נתפס כזקן,  תפיסה זו משתנה מאוד מבחינה סובייקטיבית בין האוכלוסייה הצעירה והבוגרת לבין האוכלוסייה הזקנה עצמה. צעירים ובוגרים תופסים לרוב את האנשים שמעל לגילאי 65 בהכללה רחבה מאוד כאנשים זקנים שרוב חייהם מאחוריהם וחשיבותה פחותה, בריאות לקויה ויכולתם הפיזית והקוגניטיבית בירידה לעומת זאת מבחינת ההסתכלות המקצועית נהוג לחלק את אוכלוסיית הזקנים לשלושה קבוצות מובחנות גיל קבוצה ראשונה מ-65- 74 נקראת זקנה צעירה

 75 עד 84 זקנה אמצעית 

והקבוצה האחרונה 85+ זקנה מופלגת.

כאמור ההכללות של  החברה הצעירה והבוגרת מיחסת חשיבות סטריאוטיפית לכל 3 הקבוצות האלה אפיונים די דומים הם נתפסים כזקנים שעבר זמנם לא מעניינים במיוחד ואולי אפילו נטל על המשפחה והחברה

מנגד התפיסה של הזקנים את עצמם היא מאוד שונה ומגוונת ותלויה בעיקר בתחושה האישית הפנימית של כל אחד ואחד.

בכל שנות עבודתי עם אוכלוסיית הזקנים למעשה אני רואה הבדלים אישיים מאוד גדולים בין אנשים בתוך קבוצת הגיל- ההבדלים האישים בולטים מאוד, בתוך קבוצות הגיל השונות בולטים הרבה יותר מאשר הבדלים בין אנשים צעירים בגילאים דומים .ככל שאדם מתבגר יותר  נעשית יותר בולטת ההשפעה של אורח החיים שלו, ניסיון החיים וההתמודדות עם משברי החיים, פילוסופיית החיים האישית שלו ועד כמה היא תומכת בקבלה והכלה של  קשיי החיים. 

 כל אלה תורמים להתנהלות של האדם בגיל המבוגר ויוצרים הבדלים מהותיים בכל רמות התפקוד בין אנשים שונים בגילאים דומים כך אדם בן 72 יכול למצוא את עצמו מאוכזב מניסיונות חייו מדוכדך, פסיבי יותר , נותן משקל רב יותר לבעיות הרפואיות השכיחות בגילו וכל התנהלותו נחוות על ידי הסביבה כנרגנת, מרירה עם תחושות של נגררות ועייפות מהחיים וקושי ליהנות ממה שעדיין יש בחיים שלו לעומת זאת אדם בן 78 שמבוגר ממנו אבל מקבל ומעריך את פועלו וניסיון חייו רואה באופן חיובי יותר את ההתמודדות שלו בעבר והוא נתפס על ידי סביבתו כפעיל יותר נמרץ יותר ונחווה כתורם ואנרגטי. 

מהניסיון הרב שלי בעבודה עם אוכלוסיות שונות של הזקנים אני יודעת מאמינה שניתן להגיע למצב שבו האדם תופס את הזדקנותו בצורה חיובית ויכול לקבל אותה כדבר הכרחי וטבעי.

הוא רואה בהזדקנות תקופה שבה יש עוד אפשרויות לפעילות ולהנאות שונות.

ההמלצה שלי לדחות כמה שניתן את הפרישה מעבודה כיוון שזו מהווה בסיס לא רק כעיסוק להעברת זמן אלא גם לתחושות של חשיבות שווי וערך עצמי וכמובן גם תרומה כלכלית.  בעדה שלי, הקהילה האתיופית אין מושג של " פרישה מעבודה" לא היה נהוג בכלל לצאת לפנסיה באתיופיה, הזקנים השתלבו בחברה צעירה יותר עבדו יחד עם המשפחה ועסקו בעבודות שונות לפי יכולתם גם בחקלאות וגם במלאכות יד כגון עריגה, נפחות , צורפות ועוד הזקנים נתפסו כחלק טבעי ואורגני מהמשפחה וציפו מהם להמשיך במלאכות בהם התמחו ולהעביר את הידע לדור הצעיר.

כיום אוכלוסיית הזקנים האתיופית שחיה בארץ כבר בין 30 לארבעים שנה נמצאת במצב מאוד ייחודי מצד אחד אין להם שום מודל של הכנה והיציאה לפנסיה מדור ההורים שלהם שסיים את חייו באופן טבעי כפעילים בתוך המשפחה והקהילה מצד שני הם חיים בתוך תרבות מערבית שלא מאפשרת כמעט הזדקנות טבעית ומתמשכת בתוך מערג העבודה.  אין להם הכנה ולגיטימציה פנימית ותרבותית לעזוב מקום עבודה ובכך לרדת דרסטית ברמת ההכנסה משום שאין להם מספיק שנות עבודה בארץ ולכן גם החיסכון שלהם לפנסיה הוא מאוד קטן .אנחנו רואים מבחינה סטטיסטית שבולטת העובדה שזקנים יוצאי אתיופיה ממשיכים לעבוד גם בגילאים מבוגרים- הם מאפשרים לעצמם בכך רווח כפול שמירה על רמת הכנסה סבירה יותר וגם המשכיות של מסורת דור ההורים

 בעבודתי בחברה שייסדתי ב"בנעימים" אני עורכת סדנאות קבוצתיות עם זקנים יוצאי אתיופיה ומנסה לגשר על הפערים התרבותיים בנושא היציאה לפנסיה והחיים בתוך תקופת הזיקנה.  בקבוצות אני מעוררת שייח שנותן לגיטימציה לשנות הזדקנות בפנסיה ומאפשר ראייה שונה של שנים אלה שבהם לא רק אנחנו "שורפים את הזמן" ונשארים פסימים אלא אנחנו יכולים לבחור כל יום מחדש מה לעשות בהתאם לרמת התפקוד שלנו ובכך אנחנו מממשים חופש אישי עמוק ומשמעותי 

אני מעודדת את רפרטואר עשיר ומגוון של עיסוקים שונים כמו מלאכות יד שונות , התכנסויות חברתיות שונות ,למידה של יכולות חדשות כל זאת תוך מתן כבוד רב לניסיון החיים הקודם הן באתיופיה והן בארץ וחיזוק תחושה תחושות מסוגלות וערך אישית.